פסק-דין בתיק ת"א 5617-09-09

מבוא:

1.         התובעת, ילידת 13.5.61, נפגעה ביום 11.1.08 בתאונת דרכים (להלן: " התאונה") כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: " החוק").

2.         התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה.

3.         הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות (ראה עמ' 3 לפרוטוקול). לפיכך יעסוק פסק הדין בשאלת נזקיה של התובעת בלבד.

4.         מטעם התובעת העידו התובעת ובעלה. תצהירה של התובעת על כל נספחיו סומן ת/1  ואילו תצהירו של בעלה סומן ת/2.

5.         מטעם הנתבעת לא העיד איש אך הוגשו מסמכים רפואיים שסומנו נ/1.

הנכות הרפואית:

6.         בעקבות התאונה נפגעה התובעת בברך שמאל, בצוואר ובכתף.

7.         בהיות התאונה תאונת עבודה, עמדה התובעת בפני וועדה רפואית של המל"ל שקבעה לה נכויות רפואיות כדלקמן:

            א.         מיום 12.1.08 ועד ליום 31.3.08 - נכות זמנית בשיעור 20%.

            ב.         מיום 1.4.08 ועד ליום 30.6.08 - נכות זמנית בשיעור 10%.

ג.          מיום 1.7.08 - נכות צמיתה בשיעור 5% וזאת בגין הגבלה קלה ביותר בעמוד שדרה צווארי, בהתאם לסעיף 37(5)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות").

8.         הצדדים לא העלו כל טענה כנגד קביעת המל"ל באשר לעצם קיומה של נכות רפואית. משכך אני מקבלת את קביעת הוועדה הרפואית ומעמידה את נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת כתוצאה מהתאונה על 5%.

הנכות התפקודית:

9.         בעוד התובעת ביקשה לקבוע כי לנכותה הרפואית השלכות תפקודיות ולכן, נכותה התפקודית גבוהה מזו הרפואית או למצער זהה לה, ביקשה הנתבעת לקבוע את ההיפך הגמור. לטענתה מדובר בנכות רפואית הנעדרת כל השפעה תפקודית וכל המגבלות מהן סובלת התובעת מקורן במצבה הרפואי הקודם כפי שהוא מתואר בהרחבה ב - נ/1. (ראה סיכומיה בעמוד 16 שורה 21).

10.        לטענת התובעת, עובר לתאונה היא תפקדה באופן משביע רצון ואף ניהלה עסק מצליח ומשגשג. התאונה קטעה הצלחה זו שכן עקב היעדרויותיה הרבות נגרמו לה הפסדים עד שבסופו של יום היא נאלצה לסגור את העסק שהפסיק להיות רווחי , הפכה שוב לשכירה ושכרה פחת. (ראה עדותה בעמ' 7 לפרוטוקול משורה 27; עמ' 9 משורה 6 וכן עדות בעלה בעמוד 13 משורה 1 ואילך).

11.        עדותה זו של התובעת בדבר היעדרויותיה כתוצאה ממגבלותיה מהתאונה וההפסדים שנגרמו לה עקב כך לא נתמכה בשום ראיה חיצונית, למעט עדות בעלה שבנסיבות העניין יש לראותה כעדות של " עד מעוניין".

כך למשל, לא זומנה להעיד מי שניהלה בפועל את החנות בעת היעדרותה. גם העובדות השכירות שעבדו לטענתה בחנות לא זומנו לעדות. עוד לא זומנו לעדות נציגים מרשת החנויות ML כדי שיתמכו בגרסתה לעניין הרחבת החנות עובר לתאונה ונסיבות סגירת החנות לאחר התאונה.

            אי זימונם של עדים אלה אומרת דרשני ולאור הפסיקה הרווחת הרי שאין לי אלא להסיק כי לו היו מוזמנים להעיד היה בעדותם כדי לפעול לרעת התובעת. [ראה בעניין זה ע"א 548/78 שרון נגד לוי) פד"י לה(1)736,760; מצוטט בהסכמה בע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נגד טלקר חברה בע"מ, פד"י מד(4)595, 602; וכן דברי כב' השופט קדמי בספרו ' על הראיות' (דיונון חלק ב') בעמ' 719].